<h1>ספר התרומות שער כ"א חלק ד'</h1>
<h2>דף מא.</h2>
והיכא דמפיק המלוה שטר חוב על הלוה ופגמו, בזה ודאי לא יפרע אלא בשבועה. והיא שבועת המשנה, וכדתנן בכתובות הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה. וכיצד פוגמת, הרי שהיתה כתובתה אלף זוז ואמרה לא נתקבלתי אלא מנה והוא אומר שכולה פרועה, לא תפרע אלא בשבועה. וכן הלכתא. ובאות א' בררנו מה דינו אם היה חשוד. ודוקא דליכא נאמנות בשטר בכולו [ו]במקצתו, אבל אי המניה הכל לפי תנאו, דכיון דפטריה משבועה כל זמן שיאמר לא נפרעתי בין בכולו בין במקצתו מהימן ולא משתבע. והיכא דכתיב בשטרא מהמנת עלי לומר לא נפרעתי ולא כתב בכולו [ו]במקצתו, בהא איכא מאן דאמר דיד בעל השטר על התחתונה, ובכולו דלא מרע ליה לשטריה המניה אבל במקצתו דפגים ליה אתרע ליה שטרא ולא המניה. ואי טעין לוה דפרעיה כוליה וטעין מלוה שאינו נפרע כי אם מקצתו, משתבע מלוה ושקיל. ואיכא מאן דאמר דכל דכן הוא, דכיון דהמניה בכולו כ"ש שיש לנו לומר שהאמינו במקצתו, דהשתא כשיש כפירה גדולה ביניהם מהימן מלוה, כשיש כפירה מועטת לא כ"ש דלהוי מלוה מהימן, הלכך לכל דבר נכנס לשון הנאמנות. ואנן כסברא בתרא מסתברא לן דאפילו לא כתיב בשטריה בנאמנות בין בכולו בין במקצתו, אלא נאמנות סתמא מהני ליה לפוגם את שטרו להפרע מן הלוה בלא שבועה. וסוגיא דהכותב הכי מוכח, דקאמר על משנת כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה. ואמרינן בגמרא [כתובות פ"ו ע"ב] שבועה מאי עיבידתה. [פירוש], מאי זו שבועה היא צריכה לפטרו שאם לא פטרה היה משביעה. אמר רב יהודה אמר רב על אפטרופא שנעשית בחיי בעלה, וכיון שפטרה אינו משביעה, אבל עדיין יכול להשביעה על הפוגמת שהן יכולין לטעון עליה בעלה לא פטרה אלא משבועה דאתיא מדיליה לדידה אבל שבועה שהיא גרמה לעצמה, כגון פוגמת לא פטר לה. ורב נחמן אמר אפוגמת כתובתה. פרש"י ז"ל אף על פוגמת כתובתה פטרה. ואע"ג שהוא בא עליה בטענת בריא, ואע"פ שהיא גורמת אותה לעצמה, אפילו הכי פטרה ממנה משום טעמה דמפרש בגמרא, דמסקה אדעתא ואמרה דילמא מצטרכי לה זוזי ושקלה מכתובתה ואמר ליה השתא כתוב לי בכתובתי פטור שבועה דלא משתבעת לי, וכ"ש שבועת אפטרפיא, דטענת שמא נינהו. ופסק הרב אלפסי ז"ל דהלכתא כוותיה דרב נחמן.
מכאן אתה למד שבלשון נדר ושבועה אין לי עליך בלבד פטרו אפילו מפוגם ואע"ג דלא כתיב ביה במקצתו בפירוש. וכ"ת התם היינו טעמא דמהני לה לפוגמת נאמנות סתמא וכל שכן לאפטרופיא משום דאנא אמינא דההיא דתקין רב פפא [שבועות מ"א ע"א] דאי אמר אשתבע לי משתבע ליה ואע"ג דמלוה לא פגים כלל שטריה, באותו זמן עדין לא נתקנה תקנתו אלא היה נאמן בעל השטר בלא שום שבועה, ולפיכך אמר רב נחמן על משנה זו שלשון פטור משנתינו אע"ג דאית ביה נאמנות סתם מהני אפילו לפוגמת, דהא היכא דלא הוי פוגמת פטור משבועה לא צריך, שהרי לא נתקנה תקנת רב פפא כשנשנית משנה זו, והלכך לפוגמת דמצטריך כתביה לנאמנות, ומטעמא דאמרן דמסקה אדעתה ואמרה וכו', אבל השתא דתקין רב פפא שבועה אפילו כשטוען המלוה לא נפרעתי ממנו כלום אנא אמינא דאי לא כתיב בפירוש פטור מקצתו דלא פטרה מפוגם כלל, דחמיר טפי, דהא אע"ג דלא טעין טענינן ליה אנן, וכי פטריה מכוליה פטריה דקילא שבועתיה, דהא אי טעין אין אי לא לא. תשובתך, הא לא מצית אמרת, חדא דהא רב פפא לאו תקנתא דידיה הוא אלא בימי חכמי המשנה היה, שהרי רב פפא מן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא דאפקה. והרי כל הגאונים ז"ל העמידוה לשבועת המשנה שבועה דמאן דמפיק שטרא וכו'. ועוד שכיון שכתוב בשטר בלא שום שבועה קלה וחמורה, הרי כל השבועות נכנסו תחת לשון זה ומכולם פטרו. וזהו שלא תמצא בדברי הגאונים ז"ל לשון כולו או מקצתו, ואלו הוה מצטריך ליה לא לשתמיט חד מנהון דכתיב ליה, אלמא לא צריך. וכן עיקר.
ודע והבן כי פוגם שאמרנו שישבע, אע"פ שיש לו עדים במה שפוגם לא יפרע אלא בשבועה. כדגרסינן בכתובות [פ"ז ע"ב] איבעיא להו פוגמת כתובתה בעדים מהו. כלומר, שהיא תביא עדים שבפניהם פרע לה מנה. מי אמרינן אם איתא דפרע לה טפי בעדים הוה פרע ליה, או דילמא האי דפרע לה ברישא בעדים איתרמויי הוא דאיתרמי ופרע אידך בלא עדים. ואסיקנא בין בעדים בין שלא בעדים לא תפרע אלא בשבועה. וכן הלכתא. ומסתברא דהוא הדין אם פרע מקצתו בשובר שנשבע מן השאר, דאמרינן איתרמויי איתרמי ופרע אידך בלא שובר. והראיה בזה ההיא דאמרינן בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] דקתני האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי, לא לשויה בר חמשין חמשין, עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה. [דניחא ליה ללוה] כי היכי דליפגום שטריה. ואע"פ שהיא פוגמת בפחות משוה פרוטה נשבעת. וכיצד כגון שאמרה מנה התקבלתי משטר זה על ענין זה פעם אחת כך וכך ופעם אחת פחות משוה פרוטה ופעם אחת הנשאר, אע"פ כן אינה נאמנת עד שתשבע כדין שאר פוגמת. כדגרסינן בכתובות פרק הכותב [פ"ז ע"ב] איבעיא להו הפוגמת כתובתה בפחות משוה פרוטה מהו, מי אמרינן כיון דקא דיקא כולי האי קושטא קא אמרה או דלמא איערומי קא מערים. ואיתוקמא בתיקו. וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע.
ופוגם ודאי ליתיה אלא במלוה בשטר שנשבע על שטרו ונוטל, אבל פוגם חובו על פה ודאי לוה נשבע היסת ונפטר, דהא לית ליה שטרא דקא מסייע ליה והמוציא מחבירו עליו הראיה, ולוה נשבע היסת ונפטר. גם יש לנו לברר דוקא פוגם הוא שצריך לישבע אבל פוחת את שטרו, וכיצד כגון שהיה שטרו אלף זוז ואמר הלוה פרעתיך כל שטרך, והוא אומר לא נתקבלתי כלום אבל אין שטרי אלף כמו שכתוב בו, שאינו אלא חמש מאות ואמנה היה. בזה נפרע שלא בשבועה, ואע"ג דלית ביה נאמנות בשטרו. ומיהו אי אמר ליה מעצמו אשתבע לי משתבע ליה, דלא גרע ממאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא היא דמישתבע אי ליכא נאמנות בשטרו, והא נמי דכוותה היא. וכן פסק ה"ר משה ז"ל בספר נשים. והכי גרסינן לה בכתובות פרק הכותב [פ"ז ע"ב] איבעיא להו פוחתת שטר כתובתה מהו, מי אמרינן היינו פוגמת ולא תפרע אלא בשבועה, או דילמא פוגמת מודה דמקצת אפרעה, והא לא אמרה דפריעה מידי. ת"ש פוחתת כתובתה כיצד היתה כתובתה אלף זוז וא"ל התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי ואינה אלא מנה, נפרעת שלא בשבועה. ואקשינן במאי גביא בהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא. פירוש, חמש מאות עצמן היאך תגבה אותן בכח שטר זה, שהרי שטרא חספא הוא, שהרי העדים חתמו שקר כשכתבו אלף ושטר פסול הוא, ואף חמש מאות לא תגבה. ומשני אמר רבה באומרת שטר אמנה היתה בינו לביני. כלומר, השטר אמת הוא כמו שחתמוהו שהוא צוה להם בכך והאמין בי שלא אתבע ממנו כי אם חמש מאות, ובהא גובה שלא בשבועה, אבל אם טוענת שטעו העדים בכתיבתם אלף הרי השטר כחרס ונשבע הלוה הסת שאין חייב לו כלום ונפטר, ואף שיש בו נאמנות בכולו ובמקצתו הרי אין הנאמנות מועיל כלום, שאחר שהשטר פסול הנאמנות שבו אינו מעלה ולא מוריד.
